שלושה ילדים וכלב 

ואני בכלל גדלתי עם חתולים. חתולי רחוב שחורים ולבנים אפורים ומנומרים, שסביבם נקשרו לא מעט סיפורים מהילדות שלי וגם זוג חתולים סיאמיים, תאי ומימי, שהיו איתנו הרבה שנים. תאי היה יוצא למסעות "ציד" בעונות הייחום, נעלם לשבוע ויותר וחוזר, מלוכלך ורזה ומותש, מטפס במדרגות הבית, כל מדרגה נאנח אנחה צרודה וקורעת לב וביצים, עד שהיה מגיע לקומה העליונה ומשתרע באיזו פינה וישן שינה ארוכה ומבריאה.
מימי היתה בעיני כל כך נשית, הריונותיה לא צלחו, ועונה אחר עונה היתה מפילה את ולדותיה בארון הבגדים או במגירת המצעים, נותרת בכל פעם חלשה יותר, משירה שערותיה, חולה. עד ששנה אחת חסנו על חייה ועיקרנו אותה. כן זה היה בשנים שסירוס חיית המחמד לא היה באפנה.

וכלב? כלב לא היה לנו, וכילדה גם לא רציתי, נרתעתי מכלבים, פחדתי מהם מאוד.

סמוך לאחר שהתחתנתי אימץ את בעלי כלב מכוער וחמוד ונאמן לבלי קץ, שהיה הולך אחריו לכל מקום בבסיס הצבאי בו שרתנו. הוא אסף אותו אל ביתנו, ואני מצאתי את עצמי מטיילת עם הכלב בלילות בהם נעדר בעלי מן הבית, מרגישה מגוחכת כל כך, אני, דפנה, מחזיקה כלב ברצועה, לא ייאמן. חשתי חמלה וחיבה אליו אך לא ניקשרתי בו כלל.
באחת הפעמים הרבות בהן עברנו דירה, השארנו אותו אצל חמותי וחמי למשמורת זמנית עד שנארגן את המקום החדש שלנו, ומאז הוא נשאר שם. שנים אחר כך חמי עדיין היה שואל אותנו מתי ניקח את הכלב חזרה.

כשגדלו ילדינו הם ביקשו כדרכם של רוב הילדים, כלב. ואני עמדתי בסירובי בתוקף. לא יקום ולא יהיה. כך במשך שנים. עד שלפני כשנתיים בשיחה עם חברה קרובה, חובבת חיות בכלל וכלבים בפרט, היא אמרה לי "כלב הוא כמו עוד נפש בבית, מחמש נפשות את הופכת למשפחה של שש נפשות".
ובאופן מפתיע, דווקא המשפט הזה הוליד בי את הרצון לאסוף לביתנו כלב או כלבה. פתאום זה נראה לי פשוט וברור ונכון כל כך. ורציתי, רציתי מאוד להתעשר בעוד נפש בבית.
את ליה הבאנו אלינו הביתה מאס או אס, נסיכה אמיתית, יפה ופחדנית, כלבה בחרדה גדולה. בתחילה לא זזה מהריבוע הקטן שיצרה לעצמה בסלון, לא ביקרה בחדרים אחרים, נרתעה מחדי מדרגות ומעליות, מכל אדם שניגש אליה ללטף. כמה סבלנות נדרשה בכדי לקבל אותה לחוג המשפחה. לאט לאט היא הפשירה ולמדה וצברה ביטחון. ובאורח פלא נעשתה הכלבה שלי, נקשרנו זו בזו, היא ואני.

עם הגירושין, נשארה ליה אצלי, וכך הפכה להיות לי לבת לוויה וחברה בימים שאני לבדי. ואני שמחה שלא אספתי אותה בזמנו אל ביתי בגלל הילדים, אלא מתוך החלטה פנימית שלי, משום שכעת בימים שהילדים לא אצלי, זו אני שחיה איתה ומטפלת בה בעצמי.